מקרה בוחן · הנדסת ערך
החניון קטן ברבע.
אף דייר לא ויתר על חניה.
המצב שהתקבל
היזם חיפש מנהל פרויקט, ונכנסתי כנציג שלו אחרי שההיתר כבר יצא והטרקטורים כבר עבדו בשטח. כשהתחלתי להציע לו שיפורים למוצר, התברר שהפרויקט תקוע: הוא לא עמד באומדנים שהוגשו לבנק, ובלי הוזלה הוא לא יכול היה להיכנס לביצוע. החניון תוכנן על שתי קומות מרתף, 2,800 מ״ר, ועמד בכל הדרישות.
הוא היה מאושר, חוקי ותקין לגמרי. וזו בדיוק הנקודה.
מה זיהיתי
חניון הוא השטח היקר ביותר בפרויקט שאי אפשר למכור. כל מטר שלו הוא חפירה, דיפון, בטון ומערכות, והיזם לא מקבל עליו שקל בחזרה.
לכן השאלה היחידה שחשובה היא כמה מטרים משלמים על כל חניה, ולא רק אם התוכנית עומדת בתקן. כשעברתי על התוכנית ראיתי שני דברים: אחד הגרעינים חייב עיקוף גדול בתוך המרתף שלא הוסיף אף חניה, וכביש הגישה תוכנן לנסיעה בלבד, כשאפשר היה למקם לאורכו חניות.
סכמה עקרונית בלבד. אינה שרטוט הפרויקט ואינה בקנה מידה.
מה עשיתי
ויתרתי על העיקוף
בדקתי מה הוא באמת משרת, וראיתי שהוא צורך שטח מרתף יקר בלי להחזיר ולו חניה אחת.
הפכתי את כביש הגישה לחניות
במקום מעבר בלבד, הוא התחיל לעבוד. שם נמצא עיקר החיסכון.
שרטטתי בעצמי, ואז הבאתי יועץ
ישבתי על נייר פרגמנט וסימנתי איך אני רואה את החניון. משם המשכנו עם יועץ תנועה שבחן את זה איתי לעומק, עד לחלופה סופית.
הרצתי את השינוי בשטח
החפירה כבר עבדה. זה אומר שהשינוי היה חייב להיסגר מהר, מול כל היועצים, ובלי לעצור את הביצוע ליום אחד.
התוצאה
החניון ירד מ-2,800 מ״ר ל-2,100 מ״ר. רבע מהשטח נחסך, ומספר החניות נשאר בדיוק אותו הדבר. אף דייר לא ויתר על כלום.
החניון היה ליבת העבודה. שאר השינויים בפרויקט היו שוליים, כי הוא כבר היה בהיתר והיזם לא רצה לחזור לתכנון מקיף.
חיסכון בעלויות ביצוע בחניון לבדו, שנשאר אצל היזם ולא נשפך לתוך האדמה.